ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה הפכו רצף של בצירים מצוינים, שלום וסחר חופשי את היין הגרמני לאחד המבוקשים באירופה ובאמריקה. רבים מן הסוחרים שהוליכו אותו לחוץ לארץ היו יהודים: בניו של הרמן זיכל במיינץ, ליאו לוויטה מרודסהיים, יוליוס לנגנבך בוורמס, זיגמונד לב בטריר.
כוחם היה במסחר ולא בקרקע: ניסיון מסחרי ארוך, רשתות משפחתיות מעבר לגבולות ולקוחות בקרב האצולה וקהילות המהגרים שרצו יין גרמני. בית המסחר H. Sichel Söhne ממיינץ השיק ב-1923 את Blue Nun, ליבפראומילך שהפך לאחד ממותגי היין הגרמניים הידועים בעולם.
מעמדם היה שנוי במחלוקת הרבה לפני 1933: היסטוריונים מתחקים אחר מסעות נגד סוחרי יין יהודים במרכז אירופה עוד בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי 1933 ניתקו החרמות את בתי המסחר מלקוחותיהם. עסק משפחתי בלנדאו שבפפלץ, Hermann Levy, שסחר בסיטונות בליבפראומילך ובריזלינג, איבד את לקוחותיו ונמכר בהפסד כבד אחרי פוגרום נובמבר 1938.
הרשתות שבנו הסוחרים האלה נהרסו יחד איתם. מי שעובד היום עם יין גרמני פוגש את ההיסטוריה הזאת מאחורי השמות על תוויות ישנות: רבות מדרכי היצוא של יינות הריין והמוזל נפתחו בידי בתי המסחר האלה.
הבאמדוע ביין כשר חשוב מי נוגע בו