ליין מקום מיוחד בהלכה משום ששימש בניסוכים של עבודת האלילים הקדומה. הכתוב מדבר על "יין נסיכם", והמשנה והתלמוד במסכת עבודה זרה אוסרים יין שנוסך לעבודה זרה, יין נסך.
חכמים הרחיבו את האיסור ליין רגיל, סתם יינם, שנגע בו מי שאינו שומר שבת וכשרות לפי המסורת האורתודוקסית, בין אם היה בכך טקס ובין אם לאו. במקורות הקלאסיים עסקה הגזרה ביין שנגעו בו בני אמונות אחרות; המעשה בימינו מגדיר אותה לפי שמירת המצוות. לכן הדרישות מיין כשר עוסקות באנשים ולא בענבים: מן הרגע שהנוזל מופרד מן החלקים המוצקים ועד שהיין מפוסטר או שהבקבוק נסגר, רק יהודים שומרי שבת רשאים לטפל בו.
החריג העיקרי הוא יין מבושל, הנחשב לבלתי ראוי לעבודה זרה ולכן אינו נכלל באיסור. הפוסקים חלוקים בשאלת הטמפרטורה הנדרשת, והעמדות נעות בין כ-74 ל-90 מעלות צלזיוס. בפועל מייצרים יין מבושל בפסטור מהיר, ומשהוא מבושל כל אחד רשאי למזוג אותו, ולכן קייטרינגים ומסעדות מבקשים אותו.
רכיבי היין עצמו, אלכוהול, סוכרים, חומצות ותרכובות פנוליות, אינם מעוררים שאלות כשרות. הבעיות מצויות בחומרי העזר, ובראשם חומרי צלילה מן החי, שחייבים להיות כשרים או להיות מוחלפים בחלופות מינרליות וצמחיות.
דף זה מסביר את הרקע בלבד. שאלות מעשיות ביקב מסוים מוכרעות בידי גוף ההכשר ורבניו.
הבאבסרביה: יהודים וסחר היין