אייזנשטט, כיום בירת בורגנלנד, הייתה מקום מושבם של נסיכי בית אסטרהאזי והחשובה משבע הקהילות. יהודים ישבו בה בחסות הנסיכים מן המאה השבע-עשרה; לאחר גירוש ב-1671 חזרו והתיישבו ב-1675 ברובע חדש על אדמות האחוזה, וכתב זכויות משנת 1690 העניק לקהילה שלטון עצמי תמורת מסים שנתיים.
משנות השמונים של המאה השמונה-עשרה הייתה משפחת וולף הראשונה שמכרה את היין הכשר של אייזנשטט לאזורים שלא גידלו יין משלהם. החברה, שנודעה לימים בשם Leopold Wolf's Söhne, חיברה את יינות מערב הונגריה עם וינה וייצאה אותם לבוהמיה, למורביה, לשלזיה, לדרום גרמניה ולפולין הרוסית, והייתה לעסק החשוב ביותר מסוגו בארצות ההבסבורגים.
ב-1901 קיבלו שנדור וולף ואחיו את העסק לידיהם. המרתפים השתרעו מתחת לכמה מבני העיר והכילו יותר מאלף חביות. וולף היה גם אספן: המוזיאון הפרטי שלו לארכאולוגיה, לאמנות ולמורשת יהודית היה לבסיס המוזיאון האזורי של בורגנלנד, ובית וולף הוא חלק ממנו עד היום.
ב-1938, מיד לאחר האנשלוס, גורשו יהודי בורגנלנד, וכ-250 שנות אוטונומיה קהילתית הגיעו לקצן. וולף נעצר בידי הגסטפו, נאלץ למסור את רכושו ואת אוספו, ונמלט דרך איטליה לחיפה, שם נפטר ב-1946. במכתב משנת 1945 תיאר את בית המסחר בן 150 השנים כהרוס. מתוך 441 יהודי אייזנשטט שרדו את המלחמה 245.
הסיפור מראה מה היה דרוש לסחר ביין כשר הרבה לפני ההכשר המודרני: מקור אמין ליין שנעשה בהשגחה יהודית, ולקוחות במקומות שאין בהם כרמים משלהם. שני התנאים האלה עדיין קובעים את כלכלת ההרצה הכשרה.
הבאיין לצורכי דת והיובש האמריקאי