איסור המשקאות הארצי בארצות הברית נכנס לתוקף ב-1920. סעיף 6 בחוק וולסטד פטר יין לצורכי קודש או לטקסים דתיים דומים, והיתרים אפשרו לרבנים, לכמרים ולכוהני דת מורשים לחלק אותו לקהילותיהם. חברי הקהילה יכלו לקנות עד עשרה גלונים בשנה מסוחרים מורשים.
הפטור הפך במהרה לפרצה. רבנים הגישו לפקידי האכיפה רשימות חברים כדי לקבל היתרים, ובכמה מדינות הספיקה עצומה עם עשר חתימות כדי להיות מוכר כרב. קהילות בדויות הורכבו מספרי כתובות וממדריכי טלפון; ב-1922 דיווח עיתון בסן פרנסיסקו על יין שחולק לתושבים אירים, שוודים ויוונים בשמות כמו גולדשטיין ולווינסקי.
הכמויות מדברות בעד עצמן. עד 1924 חולקו ברחבי המדינה כמעט תשעה מיליון גלונים של יין לצורכי דת, בערך גלון לכל גבר, אישה וילד יהודים בארץ, ובניו יורק גדלה החלוקה פי שלושה בין 1922 ל-1925. הרבנות הרפורמית פסקה שמיץ ענבים הוא חלופה קבילה לכל הצרכים הדתיים.
ב-1926 סגר ראש מערך האכיפה החדש, הגנרל לינקולן אנדרוז, את חנויות היין, ביטל את ההיתרים הקיימים וחייב את הרבנים להתייצב באופן אישי; בתוך שנים ספורות ירדה החלוקה אל מתחת ל-400,000 גלונים. כשבוטל היובש ב-1933, היצרנים שהמשיכו לספק יין לצורכי דת היו מוכנים לצמיחה, והסגנון המתוק מענבי קונקורד שייצרו הגדיר את היין הכשר האמריקאי במשך עשרות שנים.
הבאסוחרי יין יהודים בגרמניה לפני 1933